יום שני, 3 בנובמבר 2014

פרק 11 - רעב (פרדריק)

חזרתי הביתה.
וכשאני אומר בית אני מתכוון לכנסייה הנטושה שבא אני ושאר החבר׳ה מתכנסים כל שבוע. בעולם הוא כל כך חומרי זה אולי לא נראה כמו הרבה אבל בשבילי ועבור שאר החברים זה הרבה יותר בית משהיה לנו בכל מקום אחר.
נכנסתי למבנה, כפרצופים מוכרים נופפו לי לשלום נופפתי חזרה.
המבנה היה גדול מספיק כדי להכיל אותי ועוד כ30 סקווטרים שהתגוררו יחד איתי כאן. הסתכלתי למעלה על התקרה הכי שבורה. הכנסייה התמוטטה לפני כ10 שנים ומאז חצי תקרה חסרה, מה שמאפשר ביום יפה לראות את השמיים, אבל בימים הגשומים מאוד לא נעים.
שני חברים בכנסייה ניגשו אלי, הם רצו לדבר איתי על המיסה שהעברתי ביום ראשון. סימנתי להם מאוחר יותר והמשכתי להתקדם. רציתי שקט, עברו יומיים מאז שהייתי שותף למה שקרה לאיוון ותחושות אשם לא מרפות ממני. אולי הייתי צריך לעשות יותר מרק להתקשר למשטרה?
השמש התחילה לזרוח, קרניה מתנפצות על הויטרינה השבורה של הכנסייה הנטושה מאירות את הבמה ואת פסלו של ישו - מכניסות רוגע לתוך המקום.
התיישבתי מול הפסל של ישו והתחלתי להתפלל כשהטלפון צלצל, השם שדוואל הופיע על המסך.
ניתקתי את הטלפון והמשכתי בתפילה.
מאז אותה תקרית הוא מצלצל אלי כל הזמן ואני לא עונה. אין לי שום עניין בקשר עם אנשים מהסוג שלו.
עצמתי את העיניים והתחלתי להגיד את התפילה כשכאב חזק הדהד בראשי. המכה פגע בעורף ושלחה גלי כאב שהרגישו רחוקים יותר ויותר. ניסיתי לפכוח את העיניים אך הכל הרגיש מרוחק...

פלאח!
התעוררתי כשסטירה נחתה על פרצופי. לקח לי כמה רגעים להתאפס ולפתוח את העיניים. ניסיתי לפקס את העיניים על התמונה המטושטשת שראיתי. שני גברים לבושים בחליפות חייכו אלי.
@@תיאור של שני החברלצים@@
״יאללה קום״, הבחור הראשון אמר לי מכוון את האקדח שלו לכיווני, ״הבוס רוצה לדבר איתך״.
קמתי בשתיקה, העולם הסתחרר סביבי וכמעט נפלתי. נשענתי על הקיר ואיזנתי את עצמי.
״מה יהיה?! אין לנו את כל היום״, אמר השני.
העולם הסתחרר קצת פחות והצלחתי לעמוד יציב. הבחור הראשון סימן בידו להתקדם בהמשך המסדרון.
זאת הפעם הראשונה ששמתי לב שאני נמצא בתוך בניין משרדים באמצע מסדרון שנראה מוכר. התקדמתי בהמשך המסדרון לעבר מעלית.
זה היה הרבניים המשרדים של שדוואל, לקח לי כמה רגעים לזהות. כיוון שהפעם ראיתי את המסדרון מהכיוון ההפוך. הם סימנו לי לעבר דלת משרדו של שדוואל, היא הייתה פתוחה ואני נכנסתי פנימה.
שדוואל הביט בי כשנכנסתי, מצד אחד שלו עמד פרופסור רוזוולט ומהצד השני עמד איוון, בריא ושלם.
״אי״, התחלתי לקרוא לאיוון כשהבחנתי בשאר החדר. 4 גופות שוטטות דם היו מוטלות על הרצפה: ג׳ק, בילי, רוברט ואנגלינה, זיהיתי את כולם. באופן אינטואיטיבי הסתובבתי לעבר היציאה שנחסמה על ידי הגברים בחליפות.
״חיפש


ביומיים הקרובים 

מנסה לברוח
נחטף
נזרק לחדר מלא גופות (האימה - בטוח שהולכים להרוג אותו), הגופות מתעוררות לחיים מפרכסות מסתכלות עליו במבט רעב ומתנפלות עליו.

החוקים

מגיע לאזור התפילה שלו
מלא דם משתגע
אוכל את לאון

יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

פרק 10 - סיגריה אחרונה (רוברט)

פרדריק יצא בסערה - בזמן שאני וג'ק קשרנו את אב הכנסייה - אוון.
בילי ואנג'לינה בחנו את האבן.
בילי הפיל אתה אבן על הרצפה ברעש גדול. כולנו הסתכלנו לראות מה קרה לאבן - לא נראה שנגרם נזק כלשהו לאבן.
"ילד תן לי", ג'ק הרים את האבן והטיח אותה בקיר, משאיר מגרעת בקיר אך ללא נזק מוחשי לאבן.
"אתם חושבים שהכומר ידע איך אפשר לשבור את האבן?", אנג'לינה שאלה בלחש - רק עכשיו שמתי לב אבל היא נראתה הרבה יותר חיוורת מאז שנכנסנו לכאן.
"יכול להיות", ג'ק אמר וניגש לכומר הקשור. "קום!", הוא צעק מחטיף לו סטירה.
צליל הסטירה הדהד בכל החדר הקטן וקולות אנקה נשמעו מאוון.
"אתם משוגעים!", הוא צרח. הפנים שלו היו נפוחים ושותתי דם ופנס עיטר לו את העיין הימנית.
"שתוק!", ג'ק שאג - תופס את הכומר בפרצוף.
"רגע!", אנג'לינה אמרה, "תשתקו כולכם... אתם שומעים את זה?"
לקח לי רגע להבין מה אני שומע. רצתי לעבר החלון - סירנה משטרית נשמע באופק ואורות כחולים מרצדים נראו הולכים ומתקרבים.
"המשטרה בדרך", אמרתי.
"אני אנסה לעקב אותם", אנג'לינה אמרה ופנתה לצאת מהכנסייה.
"אתה מבין שאין לנו הרבה זמן", ג'ק אמר, "ואתה לא רוצה לעצבן אותי כרגע. איך שוברים אתה אבן?"
"אני לא יו-יודע", אוון מלמל.
"הוא יודע הרבה יותר ממה שהוא מספר לכם", קולו של הייתך נשמע שוב בתוך הראש שלי, "הוא יודע בדיוק מי אני. הוא לא תמים".
"אנחנו יודעים שאתה יודע", ג'ק תפס את צווארו של אוון, "הייתך מדבר איתנו כרגע! איך שוברים את האבן?"
"מה?!", לרגע המבט המאויים של אוון הפך למבט מבולבל ואז התחלף למבט מבועת, "איך?! הוא לא אמור להיות מסוגל לדבר עם אף אחד"
"אתה לא יכול להחזיק אותי כלוא כשאתה מעולף", נשמע קולו של הייתך.
הקול הדהד בתוך הראש, אבל בניגוד לדירה של הפרופסור הקול נשמע יותר מוחשי.
"הייתך", בילי אמר, "אנחנו לא מצליחים לשבור את האבן, אתה יכול לעזור לנו?"
"תביאו את האבן למטה", קולו של הייתך נשמע קרוב מתמיד.
"איך יורדים?", בילי הסתובב סביב עצמו בזמן שאוון התחיל להתפתל בתוך הכיסא.
"אל תעשו את זה!", אוון התחיל לצרוח. הוא התחיל להשתולל בכיסא, ג'ק ניסה לרסן אותו. "אתם לא מבינים את מי אתםצ משחררים! יש סיבה שהוא כלוא פה"
"יש פה ירידה סודית", שמעתי את הייתך. בילי התחיל לבחון את הרצפה ואני חזרתי להסתכל מבעד לחלון. שני שוטרים כעת דיברו עם אנג'לינה, המשכתי להביט בהם מוודא שהיא אכן מצליחה לעכב אותם.
"מצאתי!", בילי צעק מאחורי. הוא הזיז בורג, הרים חלק מרצפת העץ וחשף גרם מדרגות שהוביל למטה.
"תביאו אלי את הכדור", הייתך אמר. הפעם לא שמעתי אותו בתוך הראש, הפעם ממש שמעתי את קולו פיזית.  "ותביאו אלי גם את הכומר"
"מה?!", בילי אמר, "הכומר זה לא חלק מההסכם"
"אם אתם רוצים שאני אציל אתכם מהמשטרה", הייתך אמר, "אני צריך שתביאו אלי את הכומר".
חזרתי להביט מהחלון, אנג'לינה נופפה לשוטרים אבל הם התעלמו ממנה - צועדים לעבר הכניסה של הכנסייה.
"ג'ק אין לנו זמן", אמרתי, "השוטרים כבר פה"
"אל עשו את זה!", הכומר צרח. ג'ק התעלם ממנו גורר אותו יחד עם הכיסא לעבר מורד המדרגות.
"בבקשה! אל תתנו לו להשיג אותי", הכומר התחיל לצרוח. הוא השתולל מתחיל לשבור חתיכות מהכיסא. לא רצתי לעשות את זה, אבל האיום של המשטרה הלחיץ אותי ורצתי לעזור לג'ק. בילי תפס את האבן והשליך אותה במורד המדרגות. רגע לאחר מכן אני וג'ק השלכנו את אוון עם הכיסא במורד המדרגות. הצעקות של אוון הפכו להיסטריות יותר ויותר ממורד המדרגות.
"תסתירו את המרתף והכל יהיה בסדר", קולו של הייתך נשמע במורד גרם המדרגות, "פעלתם הייטב".
לרגע לא הרגשתי שפעלנו הייטב, הרגשתי נורא. הצרחות של אוון הלחיצו אותי. תחושת חרטא הציפה אותי - הרגשתי שעשיתי משהו ממש רע כשהצרחות השתתקו בבת-אחת.
אני חושב שעדיין יכולתי לשמוע את האקו של הצרחות כאשר שני השוטרים נכסנו.
"מה קורה כאן?", שאל השוטר שהיה מבוגר יותר, גבוה יותר ומשופם. הוא היה שרירי ובעל סבר פנים חמור. "מי אתם? מה אתם עושים כאן? ואיפה הכומר?"
השוטר השני נראה נמוך יותר אך רחב יותר. הוא היה קירח בעל פנים חלקות צעירות וזוג גבות עבות.
עמדנו שם אני, ג'ק ובילי חסרי אונים.
"יש איזה בעיה?", ג'ק שאל, "עד כמה שאני יודע - זה חוקי להיות בכנסייה".
השוטר המבוגר יותר הוציא אקדח וכיוון אלינו, "תעמדו עם הפנים לקיר, אני רוצה לראות את הידיים שלכם".
שלושתנו הרמנו את הידיים, מביטים חסרי אונים בשוטר.
"תסרוק את המבנה", השוטר המבוגר אמר לצעיר, "תמצא לי את הכומר"
השוטר הצעיר הנהן כשקולות נשמעו מהמרתף והדלת נפתחה.
אב הכנסייה אוון יצא מהמרתף, "הכל בסדר רבותיי? קרה משהו?", הוא שאל. הבגדים שלו היו מצוחצחים וכל החבורות שג'ק גרם לו נעלמו לחלוטין.
"הבנו שהותקפת", השוטר המבוגר אמר. הוא נראה מבולבל ולאט לאט הוריד את האקדח.
"אני הותקפתי?!", אוון נשמע מופתע. "מה פתאום! האנשים הטובים האלה בסה"כ באו לבקש ממני קצת הכוונה וירדתי למרתף כדי להביא להם עותק מהברית החדשה כדי שיוכלו למצוא שם את התשובות שהם מחפשים.
"מה קורה איתך ידידי?", הוא שאל את השוטר המבוגר. היה נראה שהם מכירים זה את זה, "הרבה זמן לא ראיתי אותך פה. תישאר לשבת פה קצת? מה אתה אומר על קפה?"
השוטר הנהן ואוון פנה אלינו. הוא נתן לכל אחד מאיתנו עותק מהברית החדשה, איחל לנו דרך צלחה ושלח אותנו לדרכנו.
"מה לעזאזל זה היה?", בילי שאל כשיצאנו מהכנסייה.
"אין לי מושג", אמרתי.
"אני לא רוצה לדעת", ג'ק אמר.
אנג'לינה חיכתה לנו מחוץ לכנסייה. "אני שמחה שיצאתם מזה בשלום", היא אמרה בקרירות, "עשיתם מה שבאנו לעשות?"
"כן", ג'ק אמר.
"יופי", היא אמרה, "אם זה המצב אני מציעה שנתפצל - אני אמסור מחר דיווח למר שדוואל"

למחרת קיבלתי צלצול ממר שדוואל שהזמין אותי אליו למשרדים ב7 בערב.
בשעה 7 הגעתי ללובי. "יש לי פגישה עם מר שדוואל", אמרתי לפקיד בלובי.
"קומה 13", הוא אמר והצביע לי לעבר המעלית. אנג'לינה עמדה מול המעלית מחכה.
נעמדתי לידה. "מה שלומך?", שאלתי.
"יכול להיות טוב יותר", היא אמרה, "אני מקווה שסיימנו את העסקים שלנו עם שדוואל".
"דיברת איתו, הוא נשמע מרוצה?", שאלתי. היא הייתה אמורה לדווח לו, קיוויתי שיש לה קצת יותר אינפורמציה.
"לא יודע", היא אמרה כשנשמע פעמון המעגלית. שנינו נכנסנו למעלית, לחצתי על הכפתור עם המספר 13 והיא המשיכה, "הוא התקשר אלי לפני שהספקתי לדבר איתו. אני חושב שהוא כבר ידע, אבל למעשה אני אפילו לא יודע מה המצב עם הפרופסור. לא הצלחתי ליצור איתו קשר - נשאר לנו רק לקוות שהסיפור הזה הסתיים".
שתקנו עד שהמעלית נעצרה בקומה ה13.
יצאנו מהמעלית למסדרון שם בוריס עמד מסמן לנו לגשת אליו.
"בואו אחרי", הוא אמר מוביל אותנו לסוויטה בה נפגשנו עם אלכס בפעם שעברה. כשנכנסתי הסוויטה הייתה שונה, כאילו המקום נבנה מחדש. יכול להיות שטעיתי בחדר חשבתי לעצמי.
במקום סוויטה קטנה עם אח הייתי כעת במשרד בינוני, אלכס ישב מאחורי כיסא עץ מהגוני כבד, הוא העביר את ידו על כמה קלסרים שהיו מסודרים על השולחן. מימינו עמד הכומר, אוון ומשמאלו פרופסור רוזוולט.
לרגע היה נדמה לי שהעיניים של אוון שחורות לחלוטין. הוא מצמץ וחייך אלי, העיניים שלו נראו חומות אבל תחושה לא נעימה עברה בי.
הפרופסור נראה בריא. הוא הוא היה מגולח ומסודר, היה לו מבט חד כמו שזכרתי אותו מלפני שנים.
בילי וג'ק כבר היו בחדר - הם עמדו מול שדוואל.
"אני רואה שכולכם כאן", שדואל אמר בוחן את ארבעתנו, "כל הכבוד עשיתם עבודה מעולה ואני אדם שעומד במילה שלו."
הוא העביר לכל אחד מאיתנו קלסר. פתחתי את הקלסר שלי, אישור פרסום של המאמר הופיע שם, אחריו אישור רשמי מאוניברסיטת ברלין שהשלמתי את הדרישות בהצלחה ואני כעת פרופסור.
חייכתי לעצמי. הסתכלתי סביבי, כולם נראו מחוייכים.
"האמת שעשיתם הרבה מעבר למה שציפיתי", אלכס אמר במבט רציני, אני חושב שזה היה מבט לא מרוצה. אבל לא ידעתי לקרוא את שדוואל, "למעשה לפי ההסכם אני ניהלתי את העניינים כל עוד הייתך היה כבול - כעת כשהייתך משוחרר אני לא מנהל פה עוד את העניינים."
שמעתי את הדלת נפתחת מאחורי ו8 דמויות בברדסים נכנסו לתוך החדר.
"אדוני האפלה חוזרים לנהל פה את העניינים", הוא אמר מקפל כמה קלסרים לתוך תיק ג'יימס בונד וסוגר את התיק. "האדונים האלה החליטו שכאות הערכה למה שעשיתם הם רוצים להעניק לכם מתנה."
"תודה רבה", שמעתי את בילי, "אבל אני אוותר על המתנה הזאת".
הוא הסתובב לדלת שנחסמה על ידי בוריס. בילי ניסה לעקוף את בוריס, שהכניס לו אגרוף - ממוטט את בילי על הרצפה.
בילי מסוחרר מהאגרוף זחל על הרצפה מנסה לסגת כשאחת הדמויות בברדס התקרבה אליו.
שלפתי מהר את הפלאפון, לא יודע מה עבר לי בראש - רציתי להגיד משהו לאשתי.
הודעה אחת חדשה.
ג'ק התחיל להאבק באחת הדמויות בברדס כשהיא גברה עליו, מפילה אותו על הרצפה.
ההודעה מאשתי, "היי מותק, הכנתי לך את התבשיל בשר שאתה אוהב".
הידיים שלי התחילו לרעוד, הפלתי את הטלפון על הרצפה והדלקתי סיגריה אחרונה.
לקחתי שאיפה איטית שמילאה את ראותיי כשהתחלתי לשמוע צרחות של בילי וג'ק.
הרגשתי נגיעה רכה בצוואר שלי, תחושת אופורייה התחילה לאפוף אותי. הצעקות סביבי נשמעו מעורפלות כשהרגשתי שאור בהיר שואב אותי אליו. עצמתי את עיניים ולקחתי עוד שאיפה מהסגרייה.

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

פרק 9 - אוון סטפ (פרדריק)

״אוון״, אמרתי מביט באדם שניצב מולי.
״פרדריק - מה מביא אותך לכאן?״, הוא שאל מתקרב אלי לוחץ את ידי ומחבק אותי.
״הייתך? זה מצלצל לך מוכר?״, שאלתי. מקווה להשיג קצת מידע רלוונטי לפני שאנחנו עושים משהו שכולנו נתחרט עליו. או יותר טוב לגרום לחבורה הזאת לרדת מהרעיון של לעשות עסקאות עם השטן.
״זה לא מצלצל לי בכלל״, אוון הניד את ראשו בשלילה.
״ויש איזה פה איזה ארכיון או משהו?״, המשכתי.
״כן...״, אוון ענה נראה קצת מבולבל, ״מה אתם מחפשים?״
״אנחנו מחפשים מידע על שד״, אמרתי, ״לפי האגדה הוא כלוא כאן, בקתדרלה זאת.״
״אני אחסוך לכם את הזמן״, אוון אמר. הבחנתי בכך שהעיניים שלו נעו לצדדים. הטונים שלו לא השתנו, אבל הרגשתי שהשאלה עוררה בו משהו. הוא חיכך בגרונו והמשיך: ״זה סיפור ששמעתי מסבא שלי כשהייתי רק ילד. לא הייתי מייחס לו יותר מדי חשיבות. בכל מקרה הוא סיפר שכשהוא היה צעיר היו כוחות אופל בעיר. כדי לגרש את אותם סבא שלי ושאר הכמרים פנו אל אדוני האופל שהיו בעיר. הם עשו עם האדונים עסקה שיכלאו שד רב עוצמה. כל עוד השד יהיה כלוא האדונים עזבו את העיר. מאז - כך אומרת האגדה השד כלוא פה, ואדוני האופל עזבו את העיר.
אני כמובן לא מאמין שהסיפור הזה הוא יותר מאגדה".
אוון סיכם את דבריו.
"ולפי האגדה אבי", בילי שאל, "איפה השד? מה מחזיק את השד כלוא?"
"המבנה עצמו", אוון החווה בידיו ומסמן לנו לעקוב אחריו, "המבנה עצמו בנוי ככלא עבור השד. כך שבעיקרון הוא אמור להיות לכוד כאן. החותם עצמו לפי האגדה הוא האבן הזאת". אוון סימן לנו להיכנס לתוך חדר פנימי. הוא נכנס אחרינו והחווה באצבעו על אבן כדורית, לא יותר גדולה מכדור באולינג. האבן הייתה חצי שקופה ומבריקה. גוונים של שחור ואדום חצו את האבן.
"אוון", אמרתי, "הייתך - השד שכלוא פה - הוא דיבר איתנו".
"פרדריק", אוון הסתכל עלי במבט רציני וחיוך מאוד לא נינוח על הפנים, "אם לא הייתי מכיר אותך יותר הייתי אומר שאתה הוזה. זאת אגדה, לא יותר".
"אבי", ג'ק פנה אליו, "כולנו שמענו אותו ועשינו איתו עסקה"
"עסקה?!", אוון התחיל לאבד את שלוות הנפש שלו, "אני לא יודע איזה עסקה עשיתם איתו. אבל אני רוצה שתצאו מהכנסייה שלי"
"אבי", ג'ק אמר, "אנחנו נצא - רק לפני זה אנחהנו רוצים לבדוק את האבן הזאת"
"אתם תצאו עכשיו!", אוון אמר - עור פניו האדים, "תצאו עכשיו! או שאני מתקשר למשטרה".
אוון כבר החזיק את הפלאפון בידיו והביט בי במבט מזועזע. בעיניו הוא שאל אותי - איך יכולתי לעשות את זה.
תחושה של בושה מלאה אותי.
"אוקי אוקי", ג'ק הרים את ידיו, "אנחנו נצא. לא באנו לחפש בעיות"
ג'ק פנה לעבר היציאה מהחדר הפנימי, רוברט אנג'לינה ובילי צעדו אחריו. אני תכננתי להישאר קצת אחרי לדבר אל ליבו של אוון - לנסות להדוף מעל עצמי את תחושת האשמה.
אוון עמד ליד הדלת, מוודא כי ג'ק וכל שאר החבורה יוצאת החוצה. כאשר ג'ק עמד לצאת הוא הסתובב והתנפל על אוון. 
"מה אתה עושה?", צעקתי - מתנפל על ג'ק.
רוברט החזיק אותי מונע ממני להגיע לג'ק. ג'ק תפס את אוון מאחור בצוואר, מכניע אותו ומפיל אותו על הרצפה. הצלחתי להפתיע את רוברט ולתת לו מכה בצלעות.
לרגע הוא הרפה ממני וזה בדיוק מה שהייתי צריך - זינקתי לעבר ג'ק מנסה לשחרר את האחיזה שלו מהצוואר של אוון.
רוברט שוב קפץ עלי, מנסה להשתלט עלי. הצלחתי לשחרר את האחיזה של ג'ק כשרוברט הפיל אותי על הרצפה מרתק אותי.
אוון הצליח להשתחרר מהאחיזה של ג'ק - הוא הסתובב לעבר ג'ק כדי לחטוף מג'ק אגרוף לפנים. לאחר האגרוף הוא חטף עוד אגרוף ועוד אגרוף..
"ג'ק!!", צעקתי, "תפסיק! הוא כומר!"
אבל ג'ק המשיך עד שאוון התמוטט חסר הכרה על הרצפה.
"תביאו לי חבל לקשור אותו", ג'ק נהם.
רוברט הרפה ממני. "אני מצטער", הוא אמר, "אבל לא הייתה לנו ברירה"
"תמיד יש ברירה!", אמרתי, "אני לא רוצה לקחת חלק בזה! אני יוצא לנשום אוויר". יצאתי בהתרסה מהחדר ומשם יצאתי מהכנסייה. התיישבתי על המדרכה מאוכזב מעצמי. הרגשתי רע שהנחתי לדברים להדרדר ככה, שעשיתי עסקה עם השטן הזה - הייתך! ועכשיו אוון, חבר, נמצא במצב הזה.
כאשר הרמתי את הטלפון, כל ההתלבטויות שהיו לי נעלמו. הייתי שלם וחייגתי.
"מוקד חירום שלום, מדברת ליז", שמעתי את המענה לאחר כ2 צלצולים, "במה אני יכולה לעזור?"
"שלום ליז", אמרתי מנסה לא לתת לדאגה לחלחל לקולי, "רציתי לדווח על אלימות בתוך כנסיית השילוש. ראיתי כמה אנשים נכנסים לתוך הכנסייה - הם התחילו להתעמת עם האב אוון והם התחילו להרביץ לו..."
"אני שולחת לשם מייד ניידת", היא אמרה, "אדוני תוכל להשאיר לי פרט...."
ניתקתי את השיחה.
ישבתי וחיכיתי בחוץ בערך 5 דקות עד שהתחלתי לשמוע את הסירנות, לאחר כחצי דקה ראיתי את האורות הכחולים המרצדים. התחלתי לצעוד במורד הרחוק. מתרחק מהכנסייה, מהשוטרים, מהחבורה הזאת ומשדוואל.

במהלך היום למחרת הטלפון צלצל מספר פעמים. זיהיתי את המספר של שדוואל, התעלמתי לא היה לי רצון לענות.
"מה?", עניתי בפעם החמישית שהטלפון צלצל.
"זה מר שדוואל", נשמע הקול מצדו השני של הפלאפון, "אני רוצה שניפגש כולנו"
"אני לא מעוניין", אמרתי. "אני לא רוצה שום קשר איתך להתראות"
ניתקתי את הפלאפון וחזרתי לענייני.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

פרק 8 - עסקה עם השטן (ג'ק)

"תקשיב לי טוב חבר! או שד! או מי שלא תהיה!", אמרתי בנימה לקול הארור שזמזם לי בראש, "אתה תיתן לנו לצאת מכאן, אחרת אתה תמצא את עצמך מסובך עם האנשים הלא נכונים"
"אתם מוזמנים לצאת בכוחות עצמכם", הקול ענה ואני בטוח שיכולתי לנשמוע נימה של גיחוך בקולו, "אני לא מחזיק אתכם כאן. זה האש שמחזיק אתכם. אני בסה"כ רוצה לעזור לכם".
"תשמע", רוברט החזיק את התמונה מול פרצופו ודיבר בטונים גבוהים, "הייתך או האש או איך שאמרת שקוראים לך. אנחנו לא מכירים אותך אנחנו בסה"כ רוצים לצאת מכאן"
"רגע!", בילי צעק, "האש זה לא השד של הפרופסור"
"פחחחח לא הייתי קורא להאש שד, הוא היה רוצה להיות שד.", הקול הסביר, "הפרופסור שלך עשה איזה עסקה עם האש והעסקה הזאת התפוצצה לו בפנים. זאת הסיבה שהוא תכנן לזמן אותי"
"לזמן אותך?", רוברט שאל, "בשביל מה?"
"כדי שאני אציל אותו מהעסקה שהשתבשה כמובן", הקול ענה, "תראו המצב הוא כזה - כולנו כלואים כרגע. אתם כרגע כלואים על ידי האש ואני כלוא בכנסיית השילוש לא רחוק מכאן. למזלכם אני יכול לשחרר אתכם מהאש"
"אבל אתה רוצה שאנחנו נשחרר אותך בתמורה", בילי סיים את המשפט.
"אם נשחרר אותך, אתה תוכל להציל את הפרופסור מהאש?", אנג'לינה שאלה.
"כמובן", הקול ענה.
פרדריק הסתכל במבט מזועזע דרך החלון לעבר האפלה בחוץ.
"מה זה אומר לשחרר אותך?", שאלתי. הייתה לי תחושה שאנחנו הולכים להידפק בעסקה הזאת.
"הפרוספור עשה את רוב הטקס", הקול ענה, "כל מה שאתם צריכים זה ללכת לכנסייה ולשבור את אבן שמחזיקה אותי כלוא".
"יאללה נשבור איזה אבן", אמרתי, אם זה כל הסיפור העסקה לא נשמע כזה רעה.
"אני לא אשחרר אתכם עד שלא כולכם יסכימו", הקול אמר.
החדר השתתק וככה גם הקול בראש שלי.
"יש למישהו בעיה עם לשבור איזה אבן?", שאלתי.
"אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות עסקאות עם איזה שטן", פרדריק אמר.
"אני לא חושב שיש לנו הרבה ברירות אם אנחנו רוצים לצאת מפה", בילי אמר.
"שהשם ירחם על כולנו", פרדריק מלמל.
"אני מבין שהתנאים שלי מוסכם על כולכם?", הקול שאל.
"כן", עניתי.
בריזה קלה שנכנסה מהחלון ליטפה את שערי. הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי את הרחוב שממנו הגענו.
פרדריק ניגש לדלת, לחץ על הידית והדלת נפתחה - זינקתי החוצה, זאת הייתה ריצה של כמה מטרים אבל הרגשתי שאני רץ על החיים שלי - מאז הכלא לא הרגשתי שאני צריך להימלט על החיים שלי.
כעבור רגע כולנו היו בחוץ מתנשפים.
"אנחנו צריכים לסוע לכנסייה", אמרתי ברגע שהסדרתי את הנשימה. הבן זונה הזה הוציא אותנו ולא רציתי להיות בחוב לאיזה קול.
"אני לא בטוח", פרדריק אמר, "אנחנו בחוץ והוא כלוא, אני חושב שאנחנו צריכים להתרחק מכל הסיפור הזה".
"אנחנו סיכמנו איתו משהו", בילי אמר, "הוא עמד בחלק שלו בעסקה - אני לא הולך להיות זה שירמה"
"אני מסכימה", אנג'לינה אמרה צועדת קדימה בבטחון, "הייתה עסקה, אני לעולם לא מפרה עסקאות. אני אשמח לסיים עם זה ולעוף מפה קיבימט".
"אני חושב שצריך לחשוב על מה שפרדריק אומר", רוברט אמר, "יכול להיות שלשחרר אותו יהיה יותר מסוכן מלהשאיר אותו כלוא".
כאילו שזאת פאקינג דמוקרטיה. "אני הולך לשבור את האבן", הודעתי, "מי שרוצה מוזמן לבוא איתי. מי שלא רוצה, שילך להזדיין".
אמרתי והתחלתי לצעוד לעבר הרכב. המזדיין הזה הוציא אותנו מפה ואני לא הולך לשבור את המילה שלי ואם אחרי זה יהיו איתו בעיות - נתמודד איתם. אני בטוח לא מפחד מאיזה קול בראש!
"אני הולכת איתו", שמעתי את אנג'לינה מאחורי.
"אפשר לתפוס איתך טרמפ?", שמעתי את בילי.
"אם זה המצב אני מציע שכולנו נלך", פרדריק אמר.
הסתובבתי וראיתי את כולם צועדים לכיווני, חייכתי לעצמי.
"נוכל לתפוס איתך טרמפ?", פרדריק שאל אותי כשהם התקרבו אלי.
"בטח", אמרתי והובלתי את פרדריק ורוברט במורד הרחוב.
אנג'לינה ובילי נכנסו לרכב שלה שחנה ממש בכניסה לבית - המטומטמת התעקשה להחנות את הרכב מול הבית.
פתחתי את הדלתות של הרכב ונכנסתי למושב הנהג. פרדריק ורוברט עלו מהכניסה השנייה והתיישבו לידי.
"מישהו יודע איפה זה?", שאלתי.
"תעלה על הכביש המהיר לכיוון צפון, אני אכוון אותך משם", פרדריק אמר בעודו סוגר את חגורת הבטיחות.
התחלתי לסוע ועליתי על הכביש המהיר. השעה כבר הייתה לקראת חצות, אמצע שבוע, הכביש היה די דליל למעט מכונית מזדמנות שעקפתי כל כמה דקות. לאחר כ20 דקות של נסיעה עקפתי את מכונית אנג'לינה **תיאור של המכונית**
הנסיעה לקחה כ40 דקות שעברו די בשתיקה, למעט הכוונות של פרדריק על הדרך ומלמולי של רוברט כמה אין סיכוי שכל מה שקורה פה באמת קורה.
בסוף הנסיעה נעצרנו מול כנסיית השילוש. מבנה הגבוהה היה גבוה ונראה כאילו הוא עשוי מצינורות פלדה מעוקלים. הצריחים היו עגולים והחלונות בקצה שלהם העניקו למקום מראה של עוגב ענקי. חצי הירח השתקף מבעד למתכת מעניק למקום שנראה כהה מאוד מעט ברק.
בטח הפסגה של איזה אדריכל - טפו ירקתי על הרצפה.
"ניכנס?", שאלתי.
"לא עדיף שנחכה לאנג'לינה ובילי?", פרדריק ספק אמר ספק שאל.
"מה שלא יהיה - אנחנו מסיימים עם זה היום", אמרתי.
רוברט הסתכל עלי ואז על פרדריק, לרגע היה נראה שהוא רוצה להגיד משהו ואז הוא התחרט. שלושתינו עמדנו מחוץ לרכב ושתקנו.
זה לא שהשתיקה הפריע לי, אני אוהב לשתוק, אבל היא נמשכה זמן רב מדי עד שהרכב של אנג'לינה התקרב. האורות הגבוהים סינוורו אותי כשהרכב עצר ליד הרכב שלי ודומם את המנוע.
שניהם יצאו מהרכב. "איזה מקום חולני", בילי אמר מסתכל לעבר הכנסייה.
האורות הגבוהים עצבנו אותי - לקח לעיניים שלי כמה רגעים לחזור לראיה תקינה ועמדתי להגיד משהו לאנג'לינה כששמתי לב שהיא נראתה קצת פחות מסודרת ממקודם: האיפור שלה נראה קצת מרוח, והשרוולים שלה היו מלוכלכים.
"מה לעזאזל עבר עליך?", זרקתי לכיוונה.
"כלום", היא אמרה במבט תקיף, "ניכנס?"
"ליידיז פירסט (LADIES FIRST)", אמרתי בעוקצנות מחווה לה בידי שתתקדם.
פרדריק הוביל ראשון לכניסה לכנסייה. דלת הכנסייה הייתה מסיבית מעץ כבד. פרדריק דחף את הדלת והיא נפתחה בקול חריקה שהעביר צמרמורת במורד גבי.
פרדריק נכנס ראשון האורות דלקו אך המקום נראה שומם.
כיסאות עץ עמדו מסודרים מול במה, מאחוריהם הייתה דלת - יש לי תחושה שמה שאנחנו מחפשים יהיה מאחורי הדלת הזאת. "בואו אחרי", אמרתי והובלתי לעבר הדלת.
"מי אתם?", הסתובבתי לאחור למשמע הקול.
מולנו עמד גבר שרירי לבוש בבגדי כומר. הוא היה בהיר עם עיניים חומות ושיער שחור והסתכל עלי במבט רציני: "שעות התפילה נגמרו".
"שלום אוון", פרדריק אמר.

יום שבת, 11 באוקטובר 2014

פרק 7 - הייתך (אנג'לינה רוסו)

זה לא הגיוני! משהו פה מוזר, אבל חייב להיות הסבר הגיוני!
חייב להיות הסבר הגיוני!
חייב להיות הסבר הגיוני!
אמרתי לעצמי שוב ושוב, כשעברתי על התוכן של הארגז.
כל החברים באותה חבורה הזוייה ששדוואל ציוות אלי התרוצצו כאחוזי תזזית בדירה הקטנה.
שלפתי פיסת נייר שעליה ציור של יצור מפלצתי. הוא נראה כמו שטן קטן, אדום, עם קרניים וכנפי עטלף.
היה משהו בתמונה שגרם לי להרגיש שלא בנוח, היתה מין תחושה שהעיניים שלו מסתכלות לי בעיניים. קצת הזכיר לי את המונה ליזה בתוספת של צמרמורת.
החזרתי את האיור לארגז ושלפתי את החפץ הבא שנתקלתי בו, זאת הייתה מחברת.
פתחתי את המחברת והתחלתי לדפדף בה.
תחילת המחברת נראית כמו יומן. רשומות עם תאריכים שמתאימים לבערך 10 שנים אחורה מתארות טקסים וריטואלים גורים, לרגע קיבלתי פלאשבק חזרה להרצאה של הפרופסור.
בהמשך, בערך לפני 9 שנים, הרשומות הופכות לקצרות יותר ויותר ויותר נראות כמו שרבוטים:
"הם חושבים שאני מטורף! אני אראה להם!"
"הזמנתי את ג'ון ההומלס אלי. אני מוכן להתחיל, השגתי כל מה שאני צריך."
"הוא בכלל לא התנגד, השלמתי את הטקס"
"הטקס הצליח כמצופה. הצלחתי לזמן אותו"
משוגע... אין ספק שמדובר בפסיכי חשבתי לעצמי כששמתי לב שיש ריח לא נעים בחדר.
דילגתי עוד כמה עמודים קדימה:
"אני לא מסוגל יותר!"
"הוא לא נותן לי לעשות כלום"
"אי אפשר לברוח ממנו"
"אין טעם לחיוך ככה"
התאריך על הרשומה האחרונה היה לפני 5 שנים. דפדפתי בהמשך היומן - הכל היה דפים ריקים.
נעמדתי על הרגליים. הרגשתי נמלול קל ברגליים, אך המשכתי לצעוד. ג'ק ישב על הכיסא עם הפרצוף מרוח על השולחן ונחר. התקדמתי לעבר המסדרון, רוברט ופרדריק שכבו אחד על השני ממלמלים הברות.
"תקומו", אמרתי להם בלחש. המילים בקושי יצאו מפי.
העפעפים שלי הרגישו כל כך כבדים. המשכתי במסדרון עוברת לצידם של רוברט. הבחנתי בבילי מנמנם במקלחת והמשכתי עד לקצה המסדרון מגיע למטבחון קטן שהכיל כיור משייש מאובק, מקרר מיושן, כיריים וריח חריף ולא נעים.
פתחתי את המקרר, הוא היה די ריק חוץ משני סנדוויצים.
לקחתי את הסנדוויץ הראשון והתיישבתי על הרצפה. לסנדוויץ היה ריח טוב שהצליח למסך מעט את הריח הלא נעים שהיה בחדר.
נתתי ביס לסנדוויץ, ערבוביה של טעמים הציפה אותי. זה אמנם לא נראה ככה, אבל הלחם היה כל כך טרי ועשיר בדגנים. הטעם התערבב לי בפה יחד עם הפסטרמה, המיונז והחסה. בביס השני של הסנדוויץ הנוזלים של העגבניה הציפו אותי יחד עם המליחות העדינה כשבלי לשים לב סיימתי את הסנדוויץ.
שוב הריח הלא נעים והגופריתי משהו הציף את אפי. שלחתי את ידי למקרר, רציתי עוד סנדוויץ אבל בקושי היה לי את הכוח להגיע למקרר. זחלתי לאט לאט למקרר שהרגיש כאילו הוא מתרחק ממני.
העיניים שלי נהיו כבדות. שלחתי את היד ומיששתי את דרכי לסנדוויץ.
התהפכתי על הבטן בעינים סגורות, פתחתי פה גדול ונתתי ביס לסנדוויץ.
טעם מגעיל מילא את פי. באפיסות כוחות פרסתי את ידי לצדדים, מרקם מגעילות של רימות עלה בפי כשהרגשתי שאני שוקעת בשינה...

"את באמת הולכת לישון עכשיו?", שמעתי את עצמי, "קומי. תסתכלי על עצמך! אין מצב שאת למות ככה!"
בקושי רב הצלחתי לפתוח את העיניים שלי.
"אני רוצה לישון", מלמלתי.
"אם תשני עכשיו את תמותי", עניתי לעצמי בתוך הראש.
"כל כך עייפה", המשכתי למלמל כשנעמדתי על הרגליים.
"קדימה! את אנג'לינה רוסו! יש בך יותר מזה", בראשי עניתי לעצמי, דירבנתי את עצמי.
"שיט הדיאטה!" נזכרתי בסנדוויצים שאכלתי. טעם מגעיל של עפר מילא את פי.
הרגשתי איך הרגליים שלי בוגדות בי. נפלתי על הרצפה, ניסיתי לירוק את הטעם המגעיל מתוך הפה שלי והתחלתי להקיא.
"קדימה תוציאי הכל", שמעתי את קולי מהדהד בתוך הראש.
"כל הכבוד ילדה", הקול המשיך, אבל הפעם שמתי לב שהוא קצת שונה. הוא נשמע קצת יותר גברי.
"אני בטח מדמיינת", אמרתי בשקט כשנעמדתי על הרגליים, מחפשת מגבת כדי לנגב את הפה.
הפעם כששמעתי את הקול הבנתי שהוא לא נשמע כמוני בכלל, "את לא מדמיינת, זה הכל אמיתי"
"אני לא שומעת קולות!", אמרתי לעצמי ונעמדתי על הרגליים.
הצלחתי להתנער מתחושת העייפות - כנראה היה פה איזה גז שגרם לי לעייפות ולהזיות.
"אני לא הזייה", שוב שמעתי את הקול בראשי. הפעם הוא ללא ספק היה גברי וגרוני מאוד.
"מ-מי אתה?", שאלתי - לא מאמינה שאני שואלת את עצמי את השאלה הזאת.
"כדאי שתעירי את החברים שלך", הוא אמר, גברי וגרוני.
הסתכלתי לעבר המסדרון, רוברט ופרדריק שכבו זה על זה.
צעדתי לכיוונם, עדיין הייתה לי תחושת ממלון ברגליים וכמעט שמעדתי. מצעד לצעד הרגשתי יציבה יותר ויותר ולאחר כמה צעדים, כשכבר הרגשתי ערנית לחלוטין הגעתי אליהם.
״קומו, אסור לנו להירדם״, אמרתי, מנערת את רוברט.
הוא פקח באיטיות את העינים שלו מביט בי במבט מטושטש.
״קום!״, צעקתי עליו, ״אסור לנו להירדם כאן״.
לקח לו כה רגעים להבין מה קורה.
״מה לעזאזל?״, הוא מלמל מתחיל להתפתל ולטלטל את פרדריק, ״קום קום״.
ניגשתי לבילי, הוא שכב בתוך חדר המקלחת בתוך נוזל שחור ומסריח.
״קום״, ניערתי אותו הפרעות מנסה להעיר אותו כמה שיותר מהר כדי לא לסבול את הריח הנורא.
״אהההה״, הוא פתח את העיניים שלו ובהה בי, ״עוד כמה דקות״
״עכשיו!״, אמרתי לו בטון תקיף.
הוא התהפך על הבטן, ניסה להתרומם והחליק על הנוזל השחור. הוא קצת נראה כמו תינוק שלומד ללכת.
עזבתי אותו ופניתי לג׳ק שהנחירות שלו הדהדו בכל הבית. 
״קום״, שלחתי את ידי לכתף שלו ונענעתי אותו.
הוא מייד זינק על הרגליים, מפיל את עצמו מהכיסא.
״בן זונה״, הוא מלמל כשהוא נעזר בשולחן כדי לעמוד על הרגליים.
״עכשיו כשכולם ערים בואו נדבר״, הקול הגרוני שוב נשמע בראשי.
״מזה?! שמעתם את זה?״, רוברט שאל בטון גבוה - ממש גבוה.
יופי, חשבתי לעצמי, עוד אנשים יכולים לשמוע את הקולות האלה... לא הייתי בטוחה אם אני מעדיפה להיות משוגעת ששומעת קולות או שפויה והקולות יהיו אמיתיים.
״אתם לא משוגעים״, שמעתי שוב את הקול הגרוני בראש.
״מי אתה?״, שאלתי שוב לא מאמינה שאני מדברת לאוויר.
״את כבר ראית אותי״, הקול הגרוני אמר בשלווה.
לקח לי כמה רגעים להיזכר, בתמונה בארגז. 
״בינגו״, הקול נשמע בראשי.
״מיזה?״, פרדריק שאל אותי במבט מהורהר, ״מה הולך פה?״
שתקתי, לא ידעתי מה לענות. פניתי לעבר הארגז וסימנתי לפרדריק לעקוב אחר. חיטטתי קצת עד שמצאתי את האיור של היצור דמוי השטן.
"תקשיב חבר", ג'ק צעק, "אני לא יודע מי אתה או מי אתה חושב שאתה אבל אם אתה רוצה לדבר איתנו כדאי שתראה את הפרצוף שלך".
"אני חושב שהבחורה תשמח להראות לך עם מי יש לך את העונג לדבר", הקול ענה ולאחר רגע הוסיף, "כן אני יכול לקרוא את המחשבות שלך"
כל המבטים כרגע הופנו אלי. "את יכולה לראות אותו?", רוברט שאל מתנשף.
"לא - הוא כנראה מדבר על התמונה הזאת", הצגתי להם את האיור של השטן.
רוברט רץ לכיווני וחטף את האיור מידי, דוחף את פרצופו לתוך האיור, "מי אתה? מה אתה רוצה מאתנו?"
"אני הייתך", הקול ענה בראשי, "וכמו שבטח הצלחתם להבין אני שד"

יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

פרק 6 - אצל הפרופסור (פרדריק)

״כן״, רוברט ענה לפלאפון.
״היינו בהכרה וביקש מאיתנו שנלך לבית שלו״, הוא אמר לפלאפון ולאחר שתיקה הוסיף, ״הוא נתן לנו את הכתובת... תרשמו...״
רוברט לחץ את אצבעו על מסך הפלאפון ופנה אלי, ״קבענו להיפגש אצל הפרופסור״
הנהנתי.
יצאנו מבית החולים לרחוב ורוברט הרים את ידו מנופף למונית.
פשפשתי בכיסים שלי - מצאתי כמה סנטים בודדים.
"אולי עדיף שניקח את הרכבת?", הצעתי, "אני לא בטוח שיש לי כסף למונית"
רוברט המשיך לנופף ומונית נעצרה מול.
"זה בסדר", הוא אמר בעודו פותח את הדלת שליד הנהג ונכנס למונית, "עלי".
פתחתי את הדלת מאחורי רוברט והתיישבתי.
"לאן אתם צריכים?", הנהג שאל.

בערך 20 דקות של נסיעה שעברה בשתיקה. לקראת סוף הנסיעה הנוף התחלף מבתים רבי קומות לוילות פרטיות. נכנסנו לאחד האזורים העמידים של העיר. רוב הוילות היו עם סגנון אחיד, למרות שנראה כי כל וילה ניסתה להיראתו מרשימה יותר משכנתה. הוילות היו גבוהות, בעלות חלונות מעוקלים ודלת גדולה וגרגולים עיטרו את קצוות הגגות.
כאשר סוף סוף הרכב נעצר זה היה מול בית קטן שנראה עלוב וזנוח ביחס לוילות שהקיפו אותו. יצאנו מהרכב.
"תודה רבה", הודתי לנהג.
רוברט שילם לו והנהג מלמל כמה הברות ונסע משם.
הרחוב היה חשוך ופנסי הלילה היו מפוזרים בדלילות לאורך הרחוב - מעניקים לרחוב תחושה אפלולית ומנוכרת.
בילי, ג'ק ואנג'לינה עמדו מחוץ לבית ונראו כאילו הם מתווכחים על משהו.
"מצאתם משהו מענין?", שאלתי כשאני ורוברט ניגשנו אליהם.
"המון ספרים", ג'ק נחר בבוז, "הפרופסור אמר מה אנחנו מחפשים כאן?"
"אפילו לא ברמז", רוברט הניד את ראשו בשלילה.
"הוא לפחות הביא לכם מפתח?", אנג'לינה שאלה, "הדבר האחרון שאני צריכה זה להסתבך על התפרצות"
"לא", רוברט המשיך להניד בראשו.
"אני חושב שאנחנו נצטרך לפרוץ את הדלת", ג'ק אמר, "כל החלונות מוקפים בסורגים".
"הוא נתן לנו רשות להיכנס ולגבי המנעול - אני אטפל בזה", אמרתי וניגשתי לדלת. זה לא היה צילינדר פשוט, הוא היה מורכב מכמה שורות של פינים מה שהקשה על הגישה. תמיד אפשר להכריח את המנעול להסתובב, אבל בדרך כלל זה הורס את המנעול.
מכיוון שהייתה לנו את הרשות להיכנס התחלתי לפרק את המנעול - זה אולי יקח יותר זמן, אבל לא יגרם שום נזק למנעול או לדלת.
זה לקח לי שלוש או ארבע דקות של עבודה - ואני גאה להגיד שזאת העבודה הכי חלקה שאי פעם עשיתי. פירקתי את המנעול, סידרתי את הרכיבים על הרצפה ונעמדתי.
"רבותי הדלת פתוחה", לחצתי על ידית הדלת ודחפתי את הדלת. זה הצריך ממני קצת יותר מאמץ ממה שציפיתי, אך הדלת נפתחה בקול חריקה.
סלון קטן וטחוב נפרס בפנינו, במרכז הסלון הונח מזרון עליו מצעים מפוזרים. לצד המזרון היה מונח ארגז, כמה ספרים היו פזורים על הרצפה לידו.
שולחן כתיבה מעץ כבד הונח בקצה החדר בצמוד לחלון היחיד בחדר ולידו כיסא מעץ. נכנסתי ראשון לתוך הבניין מחפש את המתג של האור. הסטתי את המתג מדליק נורה שהאירה באור ענודות צהבהב את החדר.
התאורה לא הייתה מאוד משמעותית, אך אפשר לי לשים לב לעובדה כי היו נרות פזורים בכל הבית.
לאט לאט כל החברים נכנסנו לתוך הבית.
סגרתי את הדלת וניגשתי להרכיב מחדש את המנעול - הכנסתי את הצילינדר לחור בדלת כששמתי לב למשהו מוזר.
הוצאתי את הצילינדר והבטתי דרך החור לעבר הרחוב, אבל לא ראיתי את הרחוב, לא את מנורות הרחוב ולא את הוילות. הרגשתי את הלחץ מתחיל להיבנות בי, לקחתי נשימה עמוקה - הודף את הלחץ ומפנה מקום להיגיון ולשלווה.
נעמדתי על הרגליים ולחצתי על ידית הדלת, הדלת לא נפתחה!
"רוברט אתה יכול לבוא רגע?", קראתי לרוברט שסרק בינתיים את הבית.
"מה העניין", רוברט ניגש אלי.
"אתה יכול לעזור לי לנסות לפתוח את הדלת?", שאלתי.
רוברט, שנראה קצת מופתע מהבקשה, לחץ על הידית ומשך את הדלת. הצטרפתי אליו, ניסינו שנינו יחד לפתוח את הדלת אך הדלת נתקעה!
"חבר'ה!", שמעתי את הלחץ בקולו של בילי, "אני לא רואה את הרחוב דרך החלון".
"מה לעזאזל?", שמעתי את קולו של ג'ק בזמן שאני ורוברט המשכנו להאבק בדלת, "איפה הסורגים?!"
אנג'לינה, מבוהלת, ניגשה לרוברט, "אני רוצה לעוף מפה - תפתח את הדלת"
"אנחנו לא מצליחים לפתוח את הדלת", רוברט אמר.
"אבל הצלחת לפתוח את הדלת לפני רגע", היא אמרה מסתכלת לי בעיניים, "אני בטוחה שתוכל לפרוץ את זה שוב"
לקחתי נשימה עמוקה, מנסה להישמע הכי רגוע שאני יכול, "הדלת לא נעולה. למעשה אין שום דבר שמחזיק אותה במקום.... היא פשוט לא נפתחת".
"אני לא...", אנג'לינה, במבט מבוהל התחילה להגיד כשג'ק צעק: "בואו תראו את זה!"
רצנו לעבר החלון שם הוא ובילי זרקו חפצים דרך החלון.
"תראו את זה - כל מה שמחוץ לחלון נעלם", הוא אמר זורק נר דולק מבעד לחלון.
כאשר הנר יצא מהחלון הוא נבלע לתוך חשכה, כאילו האפלה יכלה לבלוע אותו.
"אין קליטה", בילי אמר בעודו משחק עם הפלאפון בידיו.
"חייב להיות פה משהו שיסביר מה שאנחנו רואים!", אנג'לינה אמרה במבט של ייאוש והתחילה לחפש בארגז.
אני חושב שכולנו הסכמנו איתה, או לכל הפחות חיפשנו איזה פיסת היגיון במצב המוזר הזה ולכן התקדמתי אל מחוץ לסלון. מחוץ לסלון היה מסדרון קצר, שהוביל לחדר רחצה מצד ימין, לחדר שינה מצד שמאל ומטבחון קטן בהמשך. נכנסתי לחדר שינה. כאשר נכנסתי, ריח חריף עלה באפי. המיטה הזוגית באמצע הסלון נראתה מלאת אבק - כאילו לא נעשה בה שימוש זה שנים. ארון הבגדים היה פתוח. הקולבים היו מפוזרים, חלקם תלויים בארון וחלקם מושלכים על הרצפה. במבט ראשון לא היה אף בגד בארון. החדר נראה כאילו לא נכנס אליו אף אחד זה זמן רב, אך הדבר הכי דומיננטי בחדר היה הריח.
יצאתי מהחדר למסדרון כשהרגשתי סחרחורת קלה. נשענתי על הקיר - נתקל ברוברט.
"מצאת משהו?", רוברט חייך אלי, חיוך שלוו ורגוע. העיניים שלו היו חצי עצומות.
הרגשתי כבד נשענתי על הקיר נותן לעצמי להתחלק למטה לרצפה.
"לא חושב שמישהו גר פה", אמרתי בפיהוק.
העפעפים שלי הרגישו כבדים מאוד. לרגע ניסיתי לפתוח אותם, רואה כיצד נוזל שחור נשפך מתוך המקלחת במקלחון הקטן בחדר רחצה. הנוזל התיז על בילי שיצא מהחדר בריצה.
הרגשתי כיצד הריח החריף שהרחתי קודם מתחזק.
כשבילי הגיע לדלת של חדר הרחצה הוא כבר הלך באיטיות, מחליק ונופל על הרצפה בדרכו החוצה.
"זה ממש מסר-י-ח", הלשון הייתה כבדה והמילים נאמרו באיטיות.
"צריך לס...", קולו של בילי נשמע רחוק יותר ויותר כששקעתי בשינה.

יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

פרק 5 – אוניברסיטת ברלין (בילי מורגן)

׳חלפנו על פני השוטרים ויצאנו אל מחוץ לאולם.
"מה לעזאזל עשית לפרופסור?", אנג'לה שאלה בכעס.
"כלום!", התגוננתי, "בסה"כ שאלתי אותו על איזה מאמר שהוא כתב"
"איזה מאמר?", היא שאלה, "יכול להיות שזה משהו שקשור למה שהולך איתו?".
"לא נראה לי", הנהנתי בשלילה, "שאלתי אותו על שד...האש... אני לא בטוח..."
אנג'לינה לא נראתה מרוצה, "טוב... תנסה לבדוק על זה – אולי אפשר איכשהו להפיק מזה משהו"
"אל תגידי לי שאת מאמינה בממבו ג'מבו הזה", אמרתי בזלזול.
"זה לא משנה", היא קבעה, "הוא הגיב למה שאמרת, בוא ננסה לברר על זה".
"שיהיה", משכתי בכתפיי. באמת נראה שהוא הגיב למה שאמרתי, אבל להתחיל להתעסק בשדים?! אני בטוח שדוואל לא הזמין אותי בשביל להתעסק בשיט הזה. מצד שני... בשביל מה הוא כן הזמין אותנו?!
״פפסססט״, הסתכלתי לאחור. ג׳ק סימן לנו מעבר לפינה לבוא אחריו. אני ואנג׳לינה ניגשנו אליו.
״מה קורה?״, שאלתי.
״מפנים את הפרופסור״, הוא אמר והצביע לעבר הפרמדיקים שסחבו אלונקה לעבר האמבולנס. רוברט ופרדריק הלכו איתם, רוברט נראה מנסה להסביר משהו לאחד הפרמדיקים.
״אנחנו צריכים לעקוב אחריהם ולהשתלט על האמבולנס״, ג׳ק אמר בהחלטיות.
״מה?!״, אני ואנג׳לינה הסתובבנו אליו מופתעים. 
״על מה לעזאזל אתה מדבר?״, היא שאלה. ״רוברט ופרדריק איתם... למה לעזאזל אנחנו צריכים להשתלט על האוטובוס?״
הנהנתי, ״אני עם אנג׳לינה. בואו נעשה בינתיים משהו קצת יותר מועיל״
״חבורה של פחדנים״, ג׳ק מלמל לעצמו, בלי לנסות יותר מדי לשמור את זה לעצמו. ״אפשר לנסות לברר מה. הכתובת שלו? נעשה לו ביקור בית בזמן שפרדריק יעשה לו ביקור חולים״
שלפתי את הפלאפון וחיפשתי את הכתובת של הפרופסור - מסתבר שזה היה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. הפרופסור כמעט לא קיים ברשת. לקחו לי כמה דקות שבסופם הצלחתי למצוא קצת חוט.
"מצאתי משהו", אמרתי ושניהם פנו אלי, "אני לא מוצא את הכתובת שלו - אבל מצאתי את המשרד שלו... אולי אנחנו יכולים למצוא שם משהו מעניין?"
"זאת התחלה", אנג'לינה אמרה.
ג'ק משך בכתפיים ופנה משם - "ניפגש בכניסה?"
הוא לא חיכה לתשובה וחצה את הכביש לעבר ואן גדולה שחנתה באמצע המדרכה, הוא נכנס לרכב ונסע משם.
"אין בעיה", אנג'לינה מלמלה בשקט בעודנו מביטים בואן מתרחקת משם.
"אני מניח שאני אסע איתך", ספק ביקשתי - העדפתי לסוע עם האישה מאשר עם הבחור שנראה כאילו יש לו גופה ברכב.
היא הנהנה בחיוב ושנינו הלכנו לכיוון הרכב שלה **איזה רכב**.

לאחר כמה דקות של נסיעה אנג'לינה פנתה אלי ושאלה אם הצלחתי למצוא עוד קצת מידע על השד הזה.
חיפשתי בגוגל את השד הזה, האש, רק כדי שהיא תהיה מרוצה:
"לפי מה שרשום עליו באינטרנט - וזה לא הרבה. האש הוא סוג שד דרכים שאפשר לעשות איתו עסקאות עם מנצלים את החולשה שלו. כנראה שלכל שד דרכים יש חולשה - אבל לא רשום פה מה החולשה שלו."
"זה מעניין", היא אמרה והמשיכה להביט על הכביש בעודה נוהגת, על הבעת הפנים שלה היה ברור כי זה לא מעניין אותה.
את המשך הנסיעה העברנו בשתיקה מביכה עד שהגענו לחניון של האוניברסיטה.
זיהינו את הואן הענק של ג'ק חונה מול השער וחוסם חלקית את המעבר. אנג'לינה המשיכה עוד מטרים לתוך החניון והחנתה את הרכב.
לפני שהספקנו לצאת מהרכב ג'ק התקרב לרכב ודפק על החלון בצד של אנג'לינה.
"כן?!", היא שאלה בעודה פותחת את החלון.
"יש שומר בכניסה", ג'ק נשען על הרכב ונהם דרך החלון, "אני מציע שנמצא דרך פנים לא נכנס דרך הכניסה הראשית"
"אני מאמינה שאני אוכל לשכנע אותו שיתן לי להיכנס", אנג'לינה אמרה, "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב לפרוץ פנימה. אולי עדיף שרק אני אכנס ואעדכן אתכם".
"גם לי אין בעיה להיכנס", אמרתי אולי בטון יותר מדי גבוה. הרגשתי ששניהם מתכננים בלי להחשיב אותי.
"אנחנו ניפגש בפנים", ג'ק אמר בקול הגרוני והעמוק שלו והתרחק מהדלת מאפשר לאנג'לינה לפתוח את הדלת.
כשיצאנו החוצה ג'ק הצביע לעבר נקודה מרוחקת בגדר, "אני אכנס משם - ניפגש בפנים".
"אוקי", הנהנתי.
אנג'לינה הסתכלה עליו במבט רציני. "תיזהר", היא אמרה ואז פנתה ממנו לעבר השער. היא לקחה נשימה עמוקה והזדקפה- הסתכלתי עליה ופתאום הבנתי כמה עוצמה וביטחון האישה הזאת משדרת.
היא צעדה בביטחון לעבר שער, עוקפת את הואן החונה. לאחר כמה רגעים ראיתי אותה מהצד השני של הגדר.
כעת הגיע תורי. לבשתי את האוזניות ופניתי לעבר השער. לאחר שעקפתי את הואן ראיתי שומר מבוגר שישב בשער. פניתי לעבר השער והתעלמות מוחלטת מהשומר חציתי את השער.
כשהייתי מספיק קרוב נופפתי מולו ברישיון הנהיגה שלי תוך כדי שאני ממלמל שאני צריך לעשות איזה פרוייקט. השומר כלל לא טרח לקום מכיסא כשהוא סימן לי שהכל בסדר.
עברתי את הגדר והמשכתי כמה מטרים כשראיתי את אנגלינה מסמנת לי לגשת אליה. היא עמדה בהמשך הדרך מתחת לעץ חצי הדרך למקום בו ג׳ק רצה להיכנס.
הגעתי אליה, שנינו הסתכלנו לאזור בגדר דרכו ג׳ק אמר שהוא יכנס כששמענו צעקות מכיוון השער.
״אתה צוחק על אשתי?! אתה חושב שזה מצחיק לצחוק על מישהו עם נחות?״, זיהיתי את קולו העמוק של ג׳ק, ״חבר אתה צריך שילמדו אותך קצת נימוסים!  אולי אם נפרק לך את הפרצוף אתה תלמד לתת קצת כבוד״
כעבור רגע דמותו הגדולה של ג׳ק חצתה את השער. נופפנו לו והוא התקרב אלינו.
״למה אתם לא מחכים לי?״, הוא שאל עצבני.
״מזאת אומרת לא מחכים?״, אנגלינה שאלה מופתעת, ״אנחנו פה... אמרת שתיכנס משם. אף אחד לא בורח לך״.
״טוב - שיהיה״, הוא אמר אבל לא נשמע מרוצה, ״אין לנו זמן להתעסק עם זה. בוא נמצא את המשרד״.
דרך הפלאפון הגעתי למפה של האוניברסיטה והובלתי לעבר המשרד. אנגלינה וג׳ק שעדיין נראה עצבני הלכו אחרי בשתיקה, הייתה לי תחושה שכל רגע ג׳ק הולך להתהפך.
זאת הייתה שעת דמדומים והאוניברסיטה נראתה מעט אפלולית. התקדמנו על השביל לעבר הפקולטה למדעי הרוח. הבניינים הנמוכים בעלי החלונות הקצת יותר מדי גדולים נתנו תחושה מעט מאיימת. לקחתי שמאלה בפנייה ומולנו ניצב הבניין הכי מוזנח שראיתי עד כה. הקירות נראו מתפוררים וחלק מהחלונות היו שבורים. לולא הבניין הזה היה במרכז האוניברסיטה הייתה משוכנע שזה בניין נטוש.
״פה המשרד של הפרופסור״, נעמדתי במקום מול הבניין המוזנח.
״יופי״, ג׳ק אמר, ״למה אנחנו מחכים?״
המשכתי לצעוד לתוך הבניין, הדלת היתה פתוחה וצעדתי פנימה. המבנה היה חשוך והאור היחיד שהאיר את המבנה הגיע מבחוץ. ריח לא נעים של טחב מילא את אפי. 
הבניין היה ריק לחלוטין, עברתי חדר אחרי חדר וכעבור כמה חדרים הגעתי למשרד של הפרופסור. נקשתי על הדלת, לא באמת ציפיתי לתשובה, אבל לא הרגשתי בנוח לנסות לפתוח את הדלת לפני שדפקתי.
ג׳ק שמלכתחילה היה חסר סבלנות סובב את הידית, הדלת נפתחה באיטיות בקול חריקה.
החדר שנגלה בפנינו היה חשוך מאוד, משב רוח חמים ועדין ליטף את פני מלווה בארומה לא נעימה של אוויר עומד.
ג׳ק נכנס לחדר ראשון, אני אחריו ואנגלינה נכנסה אחרונה. העיניים שלי לא הספיקו להתרגל לחושך כשאור בהיר סנוור אותי לרגע ושמעתי קול פיצוץ מלמעלה. המנורה התפוצצה מקפיצה את שלושתינו.
״מצטערת״׳ שמעתי את אנגלינה מאחורי. 
לקח לי כמה רגעים להסתגל לחושך עד שהצלחתי לזהות את פנים החדר.
החלון הענק היה מאוגף בוילונות לבנים חלקים. מול שולחן כתיבה גדול וכבד ניצבו 2 כיסאות פשוטים מעץ מאחורי השולחן היה כיסא מנהלים מעור שחור וליד השולחן היו כמה מגירות. על השולחן היו מפוזרים דפים ומנורת כתיבה קטנה. את הקיר מאחוריי השולחן עיטרה דיפלומה ממוסגרת.
אל הקיר השני הייתה צמודה ספרייה ענקית עמוסה בספרים. שאר הקירות היו לבנים וחלקים.
התיישבתי על כיסא העור והדלקתי את המנורת כתיבה. המנורה האירה חלושות את ערמות הדפים שהיו מפוזרים על השולחן. החלקתי את אצבעי על אזור בשולחן שהיה נקי מדפים, מלכלך את אצבעי ומנקה שכבה עבה של אבק.
בחנתי בחופזה את הדפים שהיו פזורים על השולחן, המסמך העדכני ביותר היה מתוארך ללפני 10 שנים.
קמתי מהכיסא, והלכתי לספריה. הספרים נראו פחות מאובקים והתחלתי לעבור על כותרות הספרים.
ג׳ק התיישב על הכיסא מול השולחן ואתחיל למיין את הניירות בזמן שאנגלינה חיפשה במגירות.
״הארורים בעת העתיקה״, ״פולחן מודרני״ ו״שדים אז וכיום״ היו רק חלק מהכותרים שמילאו את הספרייה. 
פתחתי את אחד הספרים מנסה לחפש איזכור להאש אבל היה חשוך מכדי שאני אוכל לקרוא.
״מצאתם משהו מענייו?״, ג׳ק שאל כעבור כמה דקות.
״אין פה כלום״, אנגלינה אמרה.
״אני חושב שאולי יש פה מידע על האש״, אמרתי, ״אבל זה הרבה ספרים ויקח קצת זמן לעבור על זה. אני מציע שנתחיל לעבור על זה״
ג׳ק הביט על ערמת הספרים במבט לא מרוצה, ״ילד תעבור על זה אח״כ. אני רוצה לעוף מכאן״.
״זה ספרייה שלמה״, אמרתי, ״אנחנו לא יכולים לקחת את כל זה...״
ג׳ק הסתכל על הספרייה. ניגש לחלון ותלש את אחד הוילונות - פורש אותו על הרצפה לפני הספרייה.
"זרוק לפה את הספרים שאתה רוצה לקחת", הוא אמר.
"זה יהיה כבד", אמרתי.
"שמעתי אותו", הוא אמר והתחלתי לשמוע נימה של עצבנות בקולות, "עכשיו זרוק לפה"
"אוקי", מלמלתי - פונה לספרייה, מנסה לברור את הספרים שנראים לי הכי רלוונטים ומסדר אותם על הוילון.
אחרי כ5 דקות היו על הוילון בערך 40 ספרים. ג'ק קיפל את הוילון והניף אותו עם כל ה40 ספרים בקלילות על הכתף.
"ואו", מלמלתי - זה בהחלטה לא מישהו שהייתי רוצה להרגיז.
אנג'לינה גלגלה את עיניה - "בואו נזוז".

כמה דקות מאוחר יותר ג'ק השליך את ערמת הספרים לתא המטען של הואן שלו.
"יש למישהו טלפון של רוברט או פרדריק?", אנג'לינה שאלה.

"יש לי את של רוברט", אמרתי וחייגתי אל רוברט.